יש דברים שלא מתגעגעים אליהם

על העוני, על הייאוש, על התקווה

אני לא נוטה לכתוב על פוליטיקה. אני לא מבינה דבר בצדדים. "פנה לימין, בכיכר שמאלה..." כמה טוב שאין לי רישיון, חוסר הביטחון שלי על הכביש הפך כבר חלק ממני. בכלל, רק בשנים האחרונות גיליתי את האמצע, גיליתי כמה הוא יפה, נטול "גוש חוסם" או בחירה להיות קיצון: או שחור או לבן עד כדי ביטול כל שאר הצבעים.
קיציוניות יש בה כוח, כוח שבספרדית מכונה: "poder". הכוונה ליכולת, לעוצמה, לשליטה. קיצוניות יכולה לסייע בהשגת מטרות אך עלולה להיות רעה ומוחלטת. אף אהבה קיצונית היא חולי בעוד עליה לשמש תרופה יומיומית שאין לה תופעות לוואי.

הרשימה הנוכחית הייתה אמורה להיות על כדורגל (חכו לה, אחלה רשימה) אבל בשבועות האחרונים גרמו הבחירות אף לאדישים שבינינו להתעורר. אף אני התעוררתי. אמנם אני לא ישנה הרבה ולא מגדירה עצמי כאדישה, אך לאחרונה מול כל הקשור לכל מה שקורה כאן אני עוצמת עיניים. לא מתחשק לי לראות באילו תנאים חיים קשישים שאין להם כסף לכיכר לחם שהתייקר. לא מתחשק לי לראות בני נוער יושבים על הספסל מתחת לבית שלי שותים שיכר עד אובדן הכרה. לא מתחשק לי לראות איך נדלניסטים משחקים עם הים, בונים מפלצות ובניינים כאילו החיים כאן הם משחק משעשע של מונופול, שהמנצח הוא זה שיש לזכותו שטרות שמנים בכיס. מתחשק לי צדק לא מעניין אותי כמה נאיבי זה נשמע.

אז השנה החלטתי לבחור.
מדוע?
אינני בטוחה לגבי זה אך אני סבורה שהבנתי שלא אוכל לרצות שינוי מבלי לעשות דבר בנידון ולו הקטן ביותר כמו ללכת להכניס איזה פתק למעטפה זולה שמלכלכת את אצבעות כף היד בדיו. (האמת ששלישי האחרון היה יום כל כך שטוף שמש, כל כך עמוס חופש, שלא לצאת מהבית אל הקלפי שנמצא מתחת לבית הכנסת הספרדי בגן הילדים של שלהבת, היה ביזבוז).

זה לא משנה מה הצבעתי (רמז, בחרתי במועמד הנאה ביותר שהיה לנו אי פעם מה גם שהוא כותב מדהים). זה לא משנה מפני שעתיד יש תמיד. השאלה היא מה קורה עם ההווה שלנו? מה יקרה אם לא נדאג לו ונטפח אותו? ומה יועילו לנו שוב בחירות אם לא נלמד דבר מהשנה שחלפה?

לדבר אחד אני לא מתגעגעת בארגנטינה: העוני.

אני לא מתגעגעת לרכבות של בואנוס איירס, עליהן היו עולים מקבצי נדבות ומחלקים 'קלפי מזל' תמורת מטבע. שתי תחנות רכבת מפרידות בין המחוייטים שיושבים במסעדות הטובות ביותר ב-Puerto Madero, אוכלים בשר עם הידיים, שותים יין עשיר ומשאירים טיפ שמן למלצרית שאין לה צבא על הראש... לבין הפרובינסיות בהן חיים מהיום למחר במקרה הטוב.

אני בעד לחיות בפשטות קוסמית אך לא בדלות מכרסמת. אני בעד צניעות אך לא בעד השפל. ותמונת פניו, של הילד הבוליביאני בן החמש ששמו 'גלוֹרייה' (תהילה), ילד שלחייו היו ונישארו שחורות מאבק ועיניו התמימות מתות מרעב, תמונת פניו חרוטה בי. היא לא יוצאת לי כבר שבוע מהראש והיא לא תמונה שאני מוכנה לראות במדינה שלי. לא.

איך הגענו למצב שבמבה החטיף הייחודי שלנו עולה לנו ביוקר? איך הגענו למצב בו אנו חיים מהמינוס, עובדים עשר שעות ביום בלי לקבל על כך בונוס, עייפים מכדי להזין את הנפש בתרבות שאינה חומרית. איך הגענו לישון בתוך אוהל?

אני מודה שאני אוהבת את הבית הזה: מדינת ישראל. זו שהיא "ביתינו" והיא "מרץ" והיא "קדימה" והיא "עבודה" (שעות על גבי שעות של עבודה) והיא "עלה ירוק" כי בלעדיו איך נשמור על שפיות, והיא עוד. קטנה וגדולה כל כך המדינה שלנו אם כי אני לא יודעת עד כמה מכירים בנו בבואנוס איירס הרחבה. לולא הייתי אוהבת את המדינה שלי, לבטח הייתי מבלה שם עכשיו עם בני דודיי הקטנים, משחקת איתם מונופול. מספרת להם שאני מתגעגעת אך ורק לים של ישראל כי חוץ מים ושמש אין בה כלום, אין בה תוכן.

אבל יש.

אני שומעת כל מיני דעות של אנשים חושבים ובו בזמן מנסה לגבש את שלי. ו'גלוֹרייה' הילד הבוליביאני שהגיש לי תפוח ירוק זוהר תמורת 'פסו', הילד הקטן הזה לא יוצא לי מהראש. מה היה לי לתת לו לו הייתי בוחרת לקחת אותו עמי? עמי אל הארץ המובטחת. הוא היה מסתפק בחום, באהבה, בשיוויון ובכבוד. היה מוותר על האפליקציה. ואני? מה הייתי נותנת לו? סיפורים יפים על אושר לפני השינה? שירה? מה? הבטחה שלא ילעגו לו בבית הספר על כך שהוא שחור?

עצוב לי ילד. אני לא חשה שיש כאן כבוד לאחרונה. נהפוך הוא חשה שיש כאן פער שהולך ונפער: עשירים ועניים. אין ביניים. אין מעמד אותו יש וראוי לטפח. לאט, לאט ובעדינות כואבת מעמד הביניים כבר לא חי כאן בכבוד. אני יודעת. אני חייה את זה. מדינה יקרה, מנהיג נבחר, יש סיבה שאני (ואחרים) עדיין כאן. "כאן נולדתי", לכאן עליתי, או את ה"כאן" הזה אני אוהב ול"כאן" הזה אני מרגיש שייך.
ממשלה חדשה, אנא ממךְ, תפתיעי אותי. אל תרשי לי לפגוש כל כך הרבה עוני בפינת הרחוב.

מאת: טל איפרגן

התחברו עכשיו לפורטל ארגנטינה-ישראל

ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, תכנים, דיונים בפורום ועוד.