מוכרחים להמשיך לרקוד

על טנגו, כאב ומה שביניהם

השבוע קיבלתי בשורה מרה. כשבר כלי חשתי איך הסדקים שבקירות הפנימיים שלי מתרחבים ולא משאירים לי חריץ קטן לנשום. הדבר שרציתי יותר מכל היה את המשפחה שלי. רציתי אותם כאן, לצידי, וקיללתי את המרחק.

ואז,
אז ניזכרתי ביום קסום אחד בו צעדתי עם דוד שלי ב"קמיניטו" שבשכונת לה בוקה. לה בוקה (בספרדית: La Boca) היא שכונת העוני הצבעונית ביותר בבואנוס איירס. צעדנו, צחקנו ובעיקר ראינו הרבה מאוד טנגו. אני זוכרת איך שתקנו מול הזוגות הרוקדים, מהופנטים מאותו שילוב מופתי של כאב ואהבה.
באותו יום הבנתי שריקוד הטנגו, מעבר להיות הסמל הלאומי של ארגנטינה, מסמל את החיים. את החיים שנעים בין טירוף לבין שפיות, בין תשוקה לבין ייאוש ובין עצב לבין אושר.

צריך שניים לטנגו

טנגו הוא ריקוד לזוג בו מוביל הגבר את האישה נגד כיוון השעון. יחד הם צועדים צמוד עד הופכים שני הלבבות אחד, "קרוב קרוב שאי אפשר לזוז" - כשם ששר עמיר לב.
לרוב ילבש הגבר חליפת ערב אלגנטית בעוד האישה תלבש שמלה שחורה חשופה שתאפשר לה את תנועת הרגליים. עם זאת הריקוד צנוע ומקפיד על מינימליסטיות שהופכת כל תנועה וכל צעד למשמעותי, הוא מלא תשוקה ויש בו פאסון ענו.

הכלי הייחודי לטנגו הוא הבנדונאון שקובע במידה רבה את קצב הריקוד. הוא שונה מאקורדיון בכך שהוא מפיק צלילים יבשים ומנגן את התווים באופן אחר. מוזיקת הטנגו נולדה מן ה'מילונגה' וגם כאשר הכלים המנגנים אותה הם גיטרה וכינור, היא מצליחה לגעת ולרגש.

שירת הטנגו

קרלוס גרדל נחשב לגדולי זמרי הטנגו. הוא היה מבין הראשונים ששילבו מילים כבירות עם מוזיקת הטנגו הכבירה.
המילים ברובן היו מלנכוליות ותארו 'מאצ'ו' ("הגבר" – בהא הידיעה, בספרדית: Macho) שכואב את האהבה. גרדל הופיע ברחבי האמריקה הלטינית ובאירופה והפך נערץ עד יום מותו. בעקבותיו התחילו משוררים לכתוב מילים לטנגו, מילים מלאות רגש אותם שרו גדולי הזמרים הארגנטינאים.

שירי הטנגו עוסקים לרוב ביחסים שבינו לבינה ועוסקים בדרך כלל בשברון לב. לפיכך אין זה פלא שהמוזיקה מצליחה לחדור מבעד לשכבות ולהגיע אל פתחה של הנפש ללא מאמץ.

איך שיר נולד?

קשה לתאר במדויק את המבט ההיסטורי של הטנגו, אותו ריקוד שמשוייך לפשוטי העם ובו בזמן נתפס כ"ריקוד המלך". לא ברור מה קדם למה: הריקוד או הרוקדים?
יש הסבורים כי מהגרים שהגיעו לבואנוס איירס במחצית השנייה של המאה ה-19, הם אלה שהביאו עמם תרבות שכללה בתוכה טנגו, בעוד אחרים טוענים שהמהגרים התאהבו במקצב עם הגעתם.
הסטוריונים ארגנטינאים מצביעים על כך שתקליטי טנגו נמכרו בארגנטינה בטרם הגיע הריקוד לאירופה.

לפני שנים רבות נחשב הטנגו לריקוד נחות אותו רקדו בבתי בושת. האגדות היפות עליהן אני גדלתי, מספרות על "ילדים הטובים" של בואנוס איירס שנהגו לצאת לפרברים כדי לרקוד ולשמוח.
הם ידעו שהדרך להתקרב לאישה היא דרך הטנגו ולכן התמסרו אל זרועותיו של הריקוד. עם הזמן הם נסעו לאירופה, שקיבלה את רוקדי הטנגו ללא דעות קדומות, והעניקה לטנגו הזדמנות להתפתח. הוא הפך מסקרן, התפשט לשאר היבשת ואף טיפס אל גובהן של אולמות האצל הנחשבות ביותר בפריז, שם זכה למקום חם בחיקה של הבורגנות.

מאוחר יותר הומצא "טנגו חדש" שנוגן על ידי כלים שונים, בידי נגנים שונים ותזמורות שלמות. מוזיקת הטנגו לא נכתבה עבורם, ולי אישית גרם הדבר להתגעגע לקלאסיקות הישנות שעד היום בחלוף למעלה ממאה שנה מתנגנות ב"קמיניטו".

יש האומרים שהטנגו ירד מגדולתו משנות החמישים ואילך אך אני יודעת שהטנגו קיים. יתרה מכך הוא נושם ומנשים הן את מרכזי הלילה המפוארים בבואנוס איירס והן את הרחובות הדלים של הפריפריה.
מטיילים נוהגים לשוב לכאן עם 'זוג רקדני טנגו' משובצים במחזיק המפתחות, בתחתית ספל הקפה, בסימניית הספר, בחולצה ועוד, העיקר להמשיך לרקוד. וזה עבורי טנגו.

טנגו קובע שגם כשמגיעות בשורות מרות שעוצרות את שגרת היום ומחלישות לגמרי, אסור לשכוח שיחד, עם ראש מורם, הכאב הופך עוצמה.

מאת: טל איפרגן

התחברו עכשיו לפורטל ארגנטינה-ישראל

ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, תכנים, דיונים בפורום ועוד.